דו"ח חקירה שהוגש לבית המשפט הינו "פרסום מותר" ע"פ חוק איסור לשון הרע

(בין התובע לנתבע מס' 1)

1.         התביעה נשוא תיק זה מבוססת על עילה של הוצאת דיבה, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

2.         הנתבע מס' 1 העלה טענה מקדמית לפיה אין יריבות בינו (להלן: "הנתבע") לתובע, וזאת לאור ההגנה שמעניק סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

3.         לטענת התובע, בהליך פשיטת רגל שהתקיים כנגד אביו, משה טיראן (להלן: "האב"), ב"כ הנתבע צירף להודעת לקוחו דו"ח חקירה שערכה הנתבעת 2 (להלן: "החברה"), ממנו עולה, בין היתר, כי לתובע מספרה שהוצתה כליל, וחב' הביטוח מנהלת חקירה כנגד התובע בחשד כי המדובר ב"הצתה עצמית" על מנת לזכות בכספי הביטוח. לטענת התובע, טענה זו הינה חסרת כל בסיס ושקרית, וכן כבר נגזר דינו של אחר בנדון, בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 5001/06).

לאור זאת, הגיש התובע תביעת דיבה כנגד הנתבעים.

4.         הנתבע, בכתב הגנתו, העלה טענה מקדמית לפיה דין התביעה להידחות על הסף, שכן היא מתבססת על דברים שנכתבו בדו"ח החקירה שבוצע על ידי החברה, ואשר צורף לכתבי בי- דין שהוגשו מטעם הנתבע בהליך פשיטת רגל של אביו של התובע, וככאלו הינם חוסים תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

5.         בישיבת יום 12/3/07 ניתנה החלטה לפיה יסכמו הצדדים טענותיהם לעניין הטענה המקדמית בלבד;

6.         סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע:

                  13. "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-

      (5)  פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

7.         לאור טענת התובע כי הדברים האמורים בדו"ח החקירה הינם בגדר הוצאת דיבה כנגדו מחד, ולאור טענת הנתבע כי הדברים שנכתבו בדו"ח חוסים תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הרי שיש לבחון האם דו"ח החקירה חוסה תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אם לאו.

8.         דו"ח החקירה שהוגש בעניינו של האב בהליך פשיטת רגל, הכיל פרטים/חקירה באשר לנכסיו של האב. מהדו"ח עולה כי התובע והאב גרים באותה דירה (ברח' הסחלב 11/1, נהרייה, להלן: "הדירה") , האב נוהג ברכב הרשום על שם בנו/התובע, ושניהם משכירים שלוש חנויות בנהרייה, אחת מהן המספרה שהוזכרה לעיל, כאשר אף אחת מהן אינה רשומה על שמו של האב.

9.         באשר לחסינות שמקנה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כבר נפסק כי החסינות שמקנה הסעיף הנ"ל הינה חסינות מוחלטת, והתנאי היחיד שהחוק מציב לתחולתה הוא שהפרסום ייעשה תוך כדי דיון בפני הגוף המשפטי, ללא תלות בנכונותם של הדברים או בהגינותם (ראו לעניין זה: הש' י. עמית (מחוזי- חיפה) ב ע"פ 2098/02 אעלימי נזאר, עו"ד נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כרך לג (4),  336).

ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) נתונה לעורך דין המופיע בפני בית המשפט והיא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב, לרבות על כל פנייה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט וכן על כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים לבית המשפט וכן מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם (ראו: רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חב' החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג (1) 26; ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 620; א' שנהר "דיני לשון הרע", עמ' 199; ת.א. 57646/99 (שלום, ת"א) ד"ר וינברג משה, עו"ד נ' עו"ד צבי כהנא, פס"ד מיום 3/6/04).

לאור זאת, אף אם הדברים שנכתבו בדו"ח החקירה שהוגש לבית המשפט, אינם נכונים, הרי שהם עדיין ייהנו מ"חסינות", ולא יהא ניתן לתבוע בגינם.

מעבר לכך יצוין כי דו"ח החקירה הינו רלוונטי לתיק שהתנהל כנגד אביו של התובע, לאורו הגיש התובע בקשה למתן פסק דין הצהרתי (שהדירה בה הוא והוריו מתגוררים שייכת לו, וכן המיטלטלין שפורט בנספח לבקשה) כנגד הוריו ועורכי הדין בתיקי ההוצל"פ השונים, אשר נפתחו כנגד הוריו או מי מהם. כמו כן הגיש התובע בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ שנפתחו, וזאת על הדירה והמיטלטלין שבתוכה. על כן נראה כי הפרסום לא היה זר להליך, שכן התובע מודע לכך כי לרכוש שהוא טוען לו זיקה להוריו, או מי מהם.

10.       בדנ"א 6077/02 דרור חוטר - ישי נ' עדנה ארבל, דינים עליון, כרך ס"ד, 223,  דן בית המשפט העליון בשאלת הסמכות ה"מעין- שיפוטית".

מקרה זה ראשיתו בהוראת פרקליטת המדינה, על פתיחת חקירה פלילית (אשר העלתה חשדות לביצוע עבירות), כאשר עם סיומה הגישה המשטרה ממצאיה לפרקליטות, ופרקליטת המדינה נתנה את חוות דעתה בנדון. הוגשה עתירה למנוע את פרסום חוות הדעת בכלי התקשורת, אך זו נדחתה וחוות הדעת פורסמה. כתוצאה מכך, הגיש העותר תביעה כנגד פרקליטת המדינה בגין הוצאת לשון הרע, לפיהם הדברים שיוחסו לו בחוות הדעת אינם נכונים, נכתבו בזדון ופגעו בשמו הטוב. בית המשפט המחוזי מחק התביעה בשל היעדר עילה, מהטעם שבכתיבת חוות הדעת מילאה פרקליטת המדינה תפקיד מעין- שיפוטי, ועל כן פרסומה מהווה "פרסום מותר". על כך הוגש ערעור; בית המשפט העליון פסק כי חוות הדעת של פרקליטת המדינה בדבר העמדה לדין פלילי מהווה הפעלה כדין של סמכות בעלת אופי מעין- שיפוטי, ולפיכך אינה יכולה להקים עילה להגשת תביעה.

על כך הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף. הש' מצא (בדיון הנוסף) פסק בעניין זה: